הג'ורנאל של אלכסנדר מאן

אל הבלוג   אל המגאזין   אודות הג'ורנאל   קישורים   תנאי שימוש

כל הדיונים המתמשכים   ספר אורחים   עזרה טכנית   מקלדת וירטואלית   ארכיון   חפש באתר
משוב   רדיו-פא"צ  

[חזור לעמוד הראשי]


ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
מיכאל שרון   יום א', 13/04/2003 שעה 2:47
פורש תמונה חכמה מאד, למעשה את התבנית blueprint של השחרור מעשה ידי האדם, את עצמו הוא מהקללה הקדומה המדבירה. אין כאן עוד צורך במוטיב ערטילאי של חסד טרנצנדנטי.

למעשה ניראה כאן כי ההתמודדות עם הסיטואציה היהודית של החשפות לשרירות והתעמרות, התעמרות המגובה ביחוס תכונות מהותניות ל''יהודי'', ''תכונות'' שאינן למעשה אלא תגובות למצבים בלתי אפשריים - כל אלה יצרו אולי מבלי משים, במעין עורמת התבונה, בפעם הראשונה בתולדות הציויליזציה, את האפשרות לפריצה האמיתית קדימה.

וליצירת העצמה המדעית, הטכנולוגית וגם הצבאית, בצד העושר והשיחרור ממגבלות גבול כלכליות/חברתיות הגדולים ביותר שאי פעם יצרה ההיסטוריה.

וגם את הקונספט של התבונה הצודקת והאפקטיבית, כשאפקטיביות נבדלת כאן מתחבולנות סתם. זאת תוך מוכוונת ליתרונות בגלים גלים לטווחים ארוכים, ולא למחטפים המבוצעים תוך הערמה על אלים וכוחות זועמים, כש''לכל דבר יש מחיר'' ויש להקריב קרבן תמורת ההישג.

מדובר בהישג חסר תקדים של התרבות, כזה שבצד העושר וההתקדמות משכיל ליצור סימולטנית גם את העוצמה הצבאית והאנושית המגינה עליו, בניגוד לדקדנס וההחלשות בעקבות כל התקדמות בהיסטוריה הקדומה.

מדובר כאן למעשה גם ב''ישור'' ההיסטוריה ממעגליות ''התקדמות - שקיעה'' לקראת התקדמות נוסקת רבת נידבכים כשנידבך תומך במישנהו.

עלינו להבין - העולם החדש היה עדיין בתקופה הטרום הוליוודית, כזה שראינו לעיתים בסרטים ישנים אודות עיירות צרפתיות: צרות עין, נברנות, קורטוב רשעות, קירבון. אם תרצו - הרע שברקע הקיום, הרשעות חסרת הפשר, זו שנתנה בסיס לשילטון נסיך העולם הזה הלותרני, הוא לוסיפר.

עדיין - מבנה קשיח למדי, חסר מוביליות בדרגיו העליונים, הוואספים-אליטיסטים ברוח המייפאיר, סנובי ומעקם אף באופן הפוסל ומסלק קבוצות אלטרנטיביות.

היהודי, בעל ניסיון רב ערך, כה רב ערך, מעין ברכה ציויליזציונית עצימה, הנוצק לפסים מטפיזיים.

אך עליו לעקוף את האף הגבוה והאגרוף החוסם.

זאת באמצעות פנייה ישירה להמון, לעם. לשכל הישר העממי, למעשה, לאדם במעורטל מכל דבר נוסף. האדם כפי שנברא בצלם, וכפי שהושחת מצלם זה על ידי אנשי השררה שזרקו לו לחם ושעשועים ושיתקו את תבונתו.

יוצא שהיהודי הרוצה לפנות להמון חייב להפוך עצמו לאוניברסלי, לחרוג מז'רגון והמשגות ספציפיים לקבוצות מסויימות, ליצור סטנדרטיזציה.

לצקת את הנשגב ביותר בסכמה שווה לכל נפש.

שכן היהודי הוא הראשון שיודע שאם יבהם את ההמון במקום לרומם אותו, הוא יהיה הראשון שיזרק על ידי האליטה הסנובית הפרוטסטנטית לפני ההמון המבוהם.

לכן, לראשונה בהיסטוריה מרוממים את ההמון, והיהודי הוא שעושה זאת. אם כך, היהודי חושף את הצלם, זה הכללי ביותר, אך גם הגבוה ביותר, את התיפקודים הגבוהים ביותר בהמון, תוך בטלו למעשה את המושג ''המון''.

היהודי הוא, שבאמצעות האוניברסליזם של הפנייה לצלם מהערך הגבוה ביותר הופך את ההמון לאוסף של אינדיוידואלים. אין לו אגב כל ברירה.

באירופה, עלינו להבין - ההיסטוריה, רוח התבונה, הטבע, ניתפסים כניצבים ומגבים את הדברים. היו כאלה שהאמינו אף שההיסטוריה ורוח הדברים והטבע האמיתייים ניצבים לצידם באופן אוטומטי במצבים נואשים שבנואשים והם שיחלצום.

הדבר הזה מעולם כמעט לא ארע. הגבוה שבמציאות לעולם אינו מוענק אוטומטית ויש להרויחו ביושר ובמאמץ מתמיד.

בעולם הטרום הוליוודי, הישן, המקולל, לכאורה, אתה חייב לקבל גיבוי חיצוני כזה - פעם, חסד שמימי, פעם -רוח ההיסטוריה או הטבע, אחרת אתה בבחינת הברון פון מינכהוזן המנסה להרים עצמו על ידי משיכה בכתפיותיו. וכאמור, אנו זקוקים נואשות לחסד זה שכן החטא הקדמון מחד והרשעות חסרת הפשר לשמה של לוסיפר הלועג להיבריס האנושי - מדבירות אותנו.

אבל לא עוד, היהודי ברח משם כל עוד נפשו בו, מהנברנות, מהפריעה, מצרות העין חסרת הפשר, מהקירבון.

לקראת עולם חדש ואמיץ, כזה המאמין בירושליים החדשה אך נושא איתו את קללת העולם הישן.

היהודי מעצב איפוא את התודעה באמצעות הקולנוע, באופן שהיגדרתיו פעם כפוליפוני. שכן הדרמה מאופיינת במבנים רטוריים, דהיינו קוויים, והקולנוע מאפשר רב רבדיות, וסימולטניות פוליפונית. תוצר כזה פורס רב גוונית ורב קולית אותו ניסיון רב ערך שצבר היהודי וזיקק בכל היבטיו, ויוצר, מתווה, לראשונה בהיסטוריה, את האדם המתגבר על גורלו, ופורץ, פורץ קדימה תוך קדמו את בני מינו עימו, מה שיוצק את חוויית השיחרור שברימום ובהתגברות.

ההתקדמות, זו שאינה חוטאת בהיבריס ולא זקוקה לרצות אלים זועמים. שכן יש גם ההומור, הרוח היהודית, מידה של מינוריות עממית עסיסית לכאורה העוקפת את הרשת הניפרשת, ולא רוח הטרגיות העילאית, זו של הגיבור זקוף הקומה והשגב האץ לגורלו.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
נמרוד ברנע   יום א', 13/04/2003 שעה 3:16
בתגובה למיכאל שרון
שלום,

1. דבר ראשון מיכאל מ. (מה זה המ. הזאת אגב),
זה מאי פלוור, May Flower ולא מאיפייר (...).
2. היהודים לא פנו את העממים - אלא אל מעמד הביניים, הוואספים היו אלה שפנו אל מעמד הפועלים. תקרא היטב!
3. אתה כ''כ מלא דברי שבח לציונות וליהודיות - אם אנחנו כאלה חכמים, למה אין פה קולנוע כמו שיש בארה''ב? אגב - האוננות העצמית היהודית הזאת, שאנחנו העם הנבחר, אנחנו החכמים הגדולים וכל העולם רשע אלינו - התפיסות האלה רק מלבות את האנטישימיות.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
מיכאל שרון   יום א', 13/04/2003 שעה 3:54
בתגובה לנמרוד ברנע
נמרוד

כבר לא חוכמה לאמר שהיהודים דפוקים. רבים אמרו זאת, ולא רק האנטישמים, אלא למשל הפסיכיאטר עוזרו של הרצל ד''ר מקס נורדאו, זה שהימליץ על בריאות הגוף להתגברות על הנעבכיות והעליבות והערמומיות היהודית שיחסו לנו האנטישמים.

וגם מחוללי רעיון האדם החדש הציונים - מהי דת העבודה של א.ד. גורדון אם לא ניסיון להראות לו לאנטישמי ש''אנו לא כאלה''.

אז אני מסנגר כאן לשם שינוי על היסוד היהודי בהיסטוריה.

זה לא חייב להיות דביק ומחניק. רק שתחשוב על מחוללי תנועה היסטורית בגולה הדוויה, על הרוח המתסיסה, לעומת הלא יוצלחות המתמוטטת של מדינת ''האדם הציוני החדש''.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
נמרוד ברנע   יום א', 13/04/2003 שעה 4:05
בתגובה למיכאל שרון
אתה לא צריך לנסות לשכנע אותי שכל השטויות על היהודי החדש, הצבר הנאור וההכשפות של היהודי הגלותי הן ניסיון נואש של התנועה הציונות לבסס את עצמה.
אבל דווקא אם אתה זה שמעלה את הטענות האלה - מה אתה עושה בתנועה הלאומית של הליכוד?
[קישור ישיר לתגובה זו]            

ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
מיכאל שרון   יום א', 13/04/2003 שעה 4:18
בתגובה לנמרוד ברנע
קרא את ''התפסן בשדה השיפון'' של סלינג'ר, ראה איזה סרט עם ג'ימס דין. תוסס, סובוורטיבי, האמא והאבא של האלטרנטיביות, אבל בפרוש לא ''שמאל''.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
מיכאל שרון   יום א', 13/04/2003 שעה 4:04
בתגובה לנמרוד ברנע
נימרוד,

הרבה דברים המאיסו עלינו פה עד לזרה. זה בניגוד לרוחנו. אנו קצת אוהבים דיסוננס, ולא לשיר בחתונות עם בורקס ועוגת מצופה מרגרינה ''הופ, הופ, לחיי העם הזה, כמה טוב שהוא כזה'' -

אני מנסה לקדם פה רוח יוצרת בדרכי,
[קישור ישיר לתגובה זו]            

ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
מיכאל שרון   יום א', 13/04/2003 שעה 4:12
בתגובה למיכאל שרון
נימרוד,

קידמתי גישות ליברטריאניות, ברוח רוברט נוזיק ''אנרכייה, מדינה ואוטופיה'' החל קצת עם איין ראנד, הימין החדש וכל זה. לא הרמטיות חונקת כמו שאתה מדמה, ההפך.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
נמרוד ברנע   יום א', 13/04/2003 שעה 4:20
בתגובה למיכאל שרון
שלום רב מיכאל,

ראשית הרשה לי לאמר כי אדם חרוץ וזריז אתה.
שנית, שמי הוא נמרוד ולא נימרוד.

אתה ענית לעצמך בכל הנוגע לימין החדש ''אנרכייה, מדינה ואוטופיה'' - אוטופיה. הרעיונות של איין ראנד הם אוטופיסטים, כמו שרעיונותיו של קארל מארקס הם אוטופיסטים.
אני באופן אישי מאמין ביישום ופרקרטיה, ולכן אני מתעסק בתיאוריות ריאליסטיות בעיקר.
מה שנקרא - ''הדרך השלישית''. הרשה לי להמליץ לך על הספר: ''הדרך השלישית: תחייתה של הסוציאל-דמוקרטיה'' - והנאו סוציאל דמוקרטיה, מצליחה והוכיחה את עצמה בשוודיה, גרמניה ובריטניה. בעוד שהמדינה שהכי קרובה לליברטריאניות היא ארה''ב, והיא המדינה בעלת הפערים החברתיים הגדולים בעולם.
העורך של ''האייל הקורא'', דובי עם שם משפחה אשכנזי ארוך אמר לי שהליברליזם נפל בחינוך. התפיסה הליברטריאנית גורסת כי המדינה לא רק שלא תתערב במישורין או בעקיפין בחינוך, אלא גם לא תממן אותו. זה יותר דומה לאנרכיה מאשר לקפיטליזם.

ואם אתה בעד שוק חופשי דורסני - תצביע לשינוי, לא לליכוד שם רק מצודדים בהתערבות הממשלה בחיי היום יום, החל בכך שנציגים של השב''כ ישבו בוועדות למינוי מנהלים במשרד החינוך, ועד להוספת מיסים מהיום - גם לעקרות בית!
[קישור ישיר לתגובה זו]            

ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
מיכאל שרון   יום א', 13/04/2003 שעה 4:25
בתגובה לנמרוד ברנע
קראתי את מאמריו של טוני בלייר באינדפנדנט הבריטי, בזמן שהייתי באנגליה ב-‏95 ו-‏96 והתלהבתי מאד. בארה''ב, מכל מקום, ב-‏78-80 כתבתי מאמרים ליברטריאניים כמו ''Will America green again'' - גישתי היתה מעט אנרכיסטית, קהיליות קטנות עצמאיות בהרים וכל זה, ברוח וולדן.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
נמרוד ברנע   יום א', 13/04/2003 שעה 4:35
בתגובה למיכאל שרון
שלום מיכאל,

קראתי את התפסן בשדה השיפון - מבחינה אישית אני מאמין נלהב באינדוודואליזם, אבל עדיין אני חושבה שהממשלה צריכה לממן חינוך, מגיל 3 ועד תואר ראשון, ובריאות מפלסטר עד להשתלות לב וטיפול שיניים מסובכים.
אתה מבלבל פה בין שני דברים, ואין זה יאה.
מיכאל, אני מעריך אותך אבל לדבר על קהילות קטנות עצמאיות בהרים זה אוטופיסטי ונאיבי בצורה מזעזעת. בוא נהיה ריאלים, כי מרוב דיבורים, תיאוריות ומחשבות על
What If

אנחנו תקועים עם מיליון ישראלים מתחת לקו העוני, מעל לרבע מיליון מובטלים וכיבוש שהורס את הדבר האחרון שעוד איכשהו נשאר לנו - המוסר.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד [חדש]
מיכאל שרון   יום א', 13/04/2003 שעה 5:08
בתגובה לנמרוד ברנע
נמרוד,

אינדיוידואליזם הוא תנאי בסיסי להגברת העושר בראש וראשונה, וכן לקידום המדעים, הטכנולוגיה, הרוח והאמנויות, באשר הוא מאפשר הן המצאתיות והן רוח חופשית ויוצרת. והן דיוק ואפקטיביות בעשייה.

חינוך אפקטיבי של האוכלוסיה, כזה המעלה רמתה ואת האקטיביות המחשבתית, הינו עניין הדורש משאבים רבים.

רק באמצעות הגברת העושר החברתי ניתן אם כן ליצור חינוך אפקטיבי.
חלק מהמימון יכול להיות ציבורי, וחלק - על בסיס פרטי.
יש להבין שחינוך סביר ניתן בישראל כיום רק למיעוט אליטיסטי.

יש לתת חינוך מעולה לכלל האוכלוסיה, ודרושה לכך קודם כל מהפכה (ולא רפורמה) בחינוך, ובתפיסה החינוכית, ברמת המורה, ובגישות ההוראה. מה שקורה כיום זה סקנדל נורא.

אתה רוצה אוכלוסיה תוססת ובוגרת וחכמה ולא דביקה, בריונית, וצינית; ובעלת מיומנויות - תן חינוך נכון.

אשר לדבריך על אוטופיזם - אכן חברה קומוניסטית הינה אוטופיזם. אך לא קהיליות קטנות ויוצרות של אנשים חופשים ברוחם. גם אנשים שיושבים בהרים, יכולים לייצר ולהנחית רעיונות טובים, וראוי שבחיים החד פעמיים האלה, כל פרט יבחר לעצמו צורת החיים שתפיק ממנו המירב.

בתנאי שיוכל לבחור. לשם כך דרוש חינוך. כפי שאמר טוני בלייר (הוגה ה''דרך השלישית'') ''מטרותי הם שלוש: חינוך, חינוך ושוב חינוך''.

צריך לצאת מהנחה שאין זמן. לעולם אין זמן. לכן, במקום לבנות על דרך האנלוגיה ''נתיבי איילון'' או ''רכבות תחתיות'' הדורשים משאבים רבים ושנים רבות - יש לפרוץ מייד בכמה נתיבים, סימולטנית. גם מימון ציבורי וגם חינוך פרטי.

יש לדחות לגמרי את הרעיון של תוכנית אב העוסקת בכל פרט ופרט - זוהי קונספציה סוביטית שאין לממשה, ועתירת כשלים ודיווחי כזב על הצלחות בביצוע.

הגישה צריכה להיות עשייה אינטרקטיבית, כזו הנמצאת בהיזון חוזר מתמיד עם מה שכבר קיים ונעשה, תוך מגמה מתמדת לפתח הלאה. לימוד ותכנון נוסף תוך כדי עשייה, עם כמה קווי מתאר ראשוניים, המהווים קונספצייה מהפכנית ביחס לקיים.

חשובה הרוח הבונה, שבהמשך תצמיח תכנונים גם מדוייקים וגם בעלי השראה בפיתרון בעיות אפקטיבי בנושא - ולא הדקדקנות הראשונית. לעולם חשוב התהליך בצמוד לקונספצייה מהפכנית ואפקטיבית ראשונית.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

''Education is the best economic policy there is.'' Tony Blair [חדש]
נמרוד ברנע   יום א', 13/04/2003 שעה 15:36
בתגובה למיכאל שרון
ובכן מיכאל - אם אתה לא רק תומך, אלא אפילו מצטט את טוני בלייר - מדוע אתה טוען שאתה דוגל בתורות ליברטריאניות? הרי עצם התפיסה שהמדינה צריכה לממן חינוך איכותי לכולם היא כ''כ לא ליברטריאנית...
אגב - טוני בלייר הוא לא הוגה ''הדרך השלישית'', הוגה ''הדרך השלישית'' הוא פרופ' אנתוני גידנס.
טוני בלייר הוא הפוליטיקאי שמוביל אותה, אבל לא הגה אותה.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

פער פקטור הזמן הלא ניתן לגישור בין הרצוי החד-קווי למצוי [חדש]
מיכאל שרון   יום ד', 16/04/2003 שעה 12:24
בתגובה לנמרוד ברנע
נמרוד,

הנקודה בבחינת הפער בין הרצוי למצוי היא הזמן, או תהליכי השיבוש של הקאונטר-קידמה החלים והמתרחשים בזמן.

אין זאת נקודה טריביאלית. כך למשל הליברטריאניזם מתווה סכמה משכנעת בבהירותה, של כל שרות חברתי, המסופק באמצעות כוחות השוק, כשנושא הסעד והתמיכה במצב של הדלדלות אמצעים מכוסה באמצעות הרחבת הקונספט של ''ביטוח'' (בדומה ל''ביטוח חיים או ביטוח בריאות'').

היתרון שבסיטואצייה הליברטריאנית הוא היעלמות גורמי עריצות קולקטיביסטים, המנצלים את מיקומם כחולשים על המשאבים הציבוריים הנאספים מהעם בכוח הכוח המדיני האלים והכפייה, זו הבולמת באופן שרירותי גם טרנסקציות מועילות ומקדמות, אלטרנטיביות לטרנסקציות ה''קנוניות'' במדינה.

אבל תמיד נאמר כאן - אילו רק.

''אילו רק'' המערך הכולל הזה היה קיים כבר בפועל, הרי שכל נידבכיו היו תומכים זה בזה, והיתה כאן ראשיתה של חברה מופלאה (באנלוגיה על דבריו של המפרי בוגרט אודות ''ראשיתה של ידידות מופלאה'').

האם ניתן להגיע אליו בדרך הדרגתית ואבולוציונית?

זו השאלה הגדולה, שכן בכל שלב *חלקי* בדרך ישולם מחיר נורא על ידי מגזרים שונים ופרטים (זקנים, ילדים שלא יוכלו לרכוש השכלה טובה, צעירים חסרי כל וכד').

בנוסף, גורם הזמן הוא גם גורם הקאונטר-קידמה, בו סביב הקשיים הזמניים תופסים ספין גורמים המגוייסים במשים או מתוך חוסר הבנה ותמימות - לעיתים אוטופיסטית (כגון כמיהה בנוסח ז'אן ז'אק רוסו לעידן ''הטבע התמים'' או ה''פרא האציל'') להחזרת האנושות אחורה, לעידני העריצות הקמאית.

לכן, ובהקשר זה נוסדה הקונספצייה במאה ה-‏18 של ''מהפכה רדיקלית'' - קונספציית השינוי הרדיקליסטי.

הבעייה שקונספצייה רדיקלית, ולא אבולוציונית המשמרת יסודות מעולים קודמים, שופכת תכופות התינוק עם המים, וגולשת מתוך ''כוונות טובות'' לגישה סלקנית (אלימינטיבית, כפי שאני מכנה אותה) של איון היסודות ''בולמי הקידמה'' באמצעות גיליוטינות נוסח רובספייר וסן ז'יסט או סטלין ופול פוט. כבר הוגי דעות בריטיים בראשית המאה ה-‏19 היצביעו על כשלי המהפכה הצרפתית ורוח העריצות והדמים שהרדיקליזם חסר הסבלנות הישליט בשם ''הרצון הכללי'' או האצנות בשם רוח הדברים ורוח ההיסטוריה.

אכן בפרקטיקה הרדיקליזם עשוי להביא לאלימינטיביזם (סלקנות) וכינון נישה שילטונית של עריצות הרמטית, חסרת סובלנות ונימהרת, ועד מהרה יבלוט שוב הפער בין הרטוריקה לפרקסיס.

מכאן, שאם גורם הזמן מציג פער בלתי ניתן לגישור למעשה בין הרצוי - הסצינה המוגמרת -ובין המצוי בכל נקודה בזמן, אזי יש לעוקפו.

הדרך לכך היא באמצעות הקונספצייה של סימולטניות שקידמתי למשל בספרי המדעי ''חלוקת קשב'' מהאספקט הקוגניטיבי, וכן שקידמתי בהקשרים אחרים.

מדובר בפעולה בו זמנית ב*כמה ערוצים*, המאופיינת בגישה *תהליכית* ואינטרקטיבית, תוך *תוכנית אב מינימליסטית* (ראה נא גישתי למהפכה בחינוך, להלן).

הפעולה הרב ערוצית, אינה שואפת לזיקוק ה''עיקרון הטהור עד הסוף'' - גישה הננקטת על ידי כל מהפכן מדיני/חברתי, וסופה שמביאה בצידה הרטורי לקטבים של פלפול-יתר וסכולסטיקה ותרצנות המתרחבת והולכת.

המציאות והפרגמטיקה שלה הינה כאן היסוד הראשוני, והרב ערוציות או הסימולטניות הינה הדרך המובנית בתוך הקוגניציה של האדם להתמודד איתה באפקטיביות ולפרוץ קדימה, דרך שרובנו שכחנו. שכן המציאות היא סימולטניות.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

פער פקטור הזמן הלא ניתן לגישור בין הרצוי החד-קווי למצוי [חדש]
נמרוד ברנע   יום ד', 16/04/2003 שעה 15:18
בתגובה למיכאל שרון
שלום מיכאל,

אני שמח לקרוא את דברי חוכמתך והגיגך.
ידוע לי כי ב''חבורה'' שאנחנו מסתובבים בה (פ.א.צ, קלומסנט, הז'ורנאל הנוכחי והאייל הקורא) נהוג נורא לדבר על תיאוריות, על מה אם וכדומה - אך אני, אדם של עשייה. התאוריות שברומו של עולם יכולות להישאר באוניברסיטה, אני מתעסק בפרקרטיה. וכמו שאמרת - פרקטית, אין אפשרות להגיע לחברה ליברטריאנית בצורה הדרגתית וכשיש רדיקליזם אז שופכים את התינוק עם המים.
אז אפילו אם (ואני לא מסכים) האידאל הליברטריאני הוא חיובי - הוא לא יישים.
מה שיישים וחיובי זה ''הדרך השלישית'', אני ריאליסט. ולכן עלינו לחתור במלוא העוצמה לכיוון זה.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

הדרך השלישית ותעתועיה [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 16/04/2003 שעה 17:17
בתגובה לנמרוד ברנע
'הדרך השלישית' כמושג וכתיאוריית חלוקת משאבים נכונה יותר היתה תמיד חביבה על אלו שהתייאשו מהמודל הקפטילסטי ומהמודל הסוציאליסטי. דומה כי מילת קסמים זו רווחה בתקופות בהן חיפשו אנשים פריצת דרך אל צדק חברתי, כלכלי ואף סביבתי חדש; כך [גם] השתמש במונח דומה לא אחר מאשר האיש המשופם בגרמניה של שנות השלושים של המאה הקודמת, כמו גם בשנות השבעים והשמונים חוגי ירוקים אקולוגיים מחמירים. מונח פלאים זה מתחבר היטב לכל תיאוריה המבקשת לחולל שינוי אידיאולוגי מהסיבה הפשוטה שכל אדם יכול לפרש דבר זה באופן שונה.

מה פירושו של מושג זה למעשה? האם המדובר בשביל הזהב בין השיטות הכלכליות והחברתיות השונות שהוזכרו למעלה? האם יש כלל ממשות במינוח זה?

התשובה היא לצערית שלילית; ככל הנראה אין במינוח זה דבר זולת נסיון אפיית ומיחזור מושגים ישנים עבור קהל ההדיוטות המצפה לשפנים חדשים בכובעו של הקוסם והמכשף המדיני.
''המושג עצמו ריק מתוכן, וטוב שאין בו תוכן אידיאולוגי של ממש'' אמר פוליטולוג גרמני מפורסם, ואולי במחשבה שניה הוא צדק; לאחר ששמעתי את היסטוריית המושג והשימוש המבוקר שיכול להעשות בו, אני אישית לפחות מבין שבמסגרת 'אומנות האפשרי' לא ניתן לבצע קיצורי דרך בדמות להטוטים שידלגו על החור בתקציב. הדבר היחידי שהצליחו לעשות עם מושג זה, ובאופן די מוצלח, הוא 'להדביקו' על הדרך בה התאוששו הכלכלות של מדינות סקנדינביה לאחר כישלון המדיניות הסופר-סוציאלית. דא עקא מתבוננות מדינות אלו בנסיון זה בתמיהה מסויית, והגדילה לעשות בנדון שבדיה שהכריזה כי כלכלתה אינה דוגמא לכלכלת הדרך השלישית.

הדרך היחידה האפשרית, כמעט בכל כלכלה שהיא, היא היכולת והמזל לדעת לנווט בין מגמות שונות על פני תקופות מסויימות, ללא אידיאולוגיה מצמיתה וחונקת יוזמה מכל סוג שהוא. אפשר לומר שגמישות היא הדבר לו נזקקות כלכלות העולם המערבי בתקופות פוסט מודרניות אלו, עת הגלובליזציה מראה את צדדיה החיוביים, ולמרבה הצער בפירוש גם את צדדיה השליליים.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

הדרך השלישית ותעתועיה [חדש]
נמרוד ברנע   יום ה', 17/04/2003 שעה 3:50
בתגובה לאלכסנדר מאן
אלכסנדר שלום,

אתה צודק ש''הדרך השלישית'' היא כמעין מילת קסמים, במיוחד באירופה בימים אלו. ואכן, היא גם תמהיל של אין ספור שיטות כלכליות שקדמו לה, החל משילוב של ארגוני צדקה נוסח הכנסיות לשיטת רייגן ועד להשקעה עצומה בחינוך נוסח סקנדיביה.

אך, לא מדובר בגיבוב מילים ללא אידיאולוגיה של ממש. אנא ממך, קרא את הספר המדובר של פרופ' אנתוני גידנס, העומד בראש
London School Of Economics
שהוא מוסד מכובד ביותר לכל הדעות, במיוחד בתחום של כלכלה ומדעי המדינה.
אני קראתי את הספר והתרשמתי רבות, גידנס הוא היועץ הכלכלי של בלייר שמדיניותו הכלכלית-חבתרית הביאה את אחוז האבטלה בבריטניה לנמוך מזה 70 שנה. כמו כן, הוא עזר לביל קלינטון לגבש את מדיניות הפנים שלו - שכידוע לנו, הכלכלה האמריקאית יצרה הרבה מיליונרים חדשים בתקופתו....

ה''דרך השלישית'' היא לא דרך ביניים בין הסוציאל-דמוקרטיה לקפיטליזם. ה''דרך השלישית'' היא בשר מבשרו של השמאל, היא באה מנקודת מבט שמאלנית ושוללת את הקפיטליזם מכל. המינוח הנכון יהיה לקרוא לה ''נאו סוציאל-דמוקרטיה'', מדובר בהתאמה של התאוריות הסוציאל-דמוקרטיות הקלאסיות (שאתה קראת להן סופר-סוציאליסטיות) שתפסו תאוצה לאחר מלחמת העולם השנייה באירופה, ולהתאים אותם למשק הנוכחי, ולאתגרים שעומדים בפני ראשי הממשל כיום.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

הדרך השלישית ותעתועיה [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ג', 27/05/2003 שעה 20:53
בתגובה לנמרוד ברנע
לא נותא לי אלא לחזור ולהעמידך על הבעייתיות שבקביעותיך אלו; הדרך השלישית היא בפירוש דבר שאותו הנאציונאל סוציאליסטים בעבר, כמו גם הניאו נאצים והנאצים-הירוקים (יש הרבה מפלגות כאלה, שלהם אין כל קשר למפלגות הירוקים עצמם) מנסים מזה שנים להציג בהווה.

להלן קישור מעניין בנדון

[קישור ישיר לתגובה זו]            

עולם של חסד [חדש]
אלכסנדר מאן   יום א', 13/04/2003 שעה 16:00
בתגובה למיכאל שרון
התרומה היהודית-תרבותית לתופעה בה אנו דנים היא הענקת סוגסטיה של יקום מלא בהשגחה אלוהית, שבו אין האדם מושאר עזוב ובודד לגורלו הוא, ואינו סובל משילטון המוירה היווני, כי אם מחסד אלוהי שיתופי, ועל כן כל אשר קורה לו אינו יכול כלל להיכלל תחת קטגוריית ה''טרגדיה''. זהו עולם בו התרבות היהודית אינה מנסה להתגבר גל האובייקט על ידי בליעתו וריסוקו, כי אם על ידי הטמעות בתוכו ושיפורו הפנימי התמידי, מעין תיקון עולם חילוני, אם תרצה.
ואכן, התוצר הישיר של פירוש יהודי לציאות זה מעמיד סרטים יפהיפיים, אם כי לעיתים אוויליים משהו; המציאות אינה תמיד מתנהגת בצורה שכזו, אך אולי אלו הם הסרטים מהם שואב האדם את המופת שחווה כהרגשה אישית ביותר. אין פלא שמשרד ההגנה האמריקאי עמד שנים, ועומד אף כיום, בקשר תמידי עם יוצרי החלומות הבלתי מוגבלים.

באינטרפרטצייה מסויימת על דברי פרויד, אם יורשה, אעיר ואומר שאם החלום הנו מאמצעי הביטוי האותנטיים והחזקים של אדם-עם-עצמו, הרי שחוויית הצפייה בסרט הינה כמעט שוות ערך לדבר זה, שיכול גם להתפרש כמעין סוגסטיה סמי-דתית; לקיחת דמיון וריכוז הצופה לשם הובלתו דרך שבעת מדורי גיהנום, הפחדתו וגירוי סקרנותו, השפלתו והצחקתו, או לחילופין נטיעת הרגשת אי-הבדידות לצד המאבק המוצלח בגורליות הם מאבני הפינה של חוויתיות מעצבת שאין שני לה.
מבחינה זו היהודים אכן מעדנים בתרבות האמריקאית את המסר האנגלו-קלוויניסטי, ומוסיפים לו את חכמת החיים היהודית-תרבותית. מבחינה זו שיתוף הפעולה בין הפרוטסטניזם הצפון-אמריקאי וערכי היהדות הנו בבחינת היזון חוזר המתפרש לשני הכוונים.

הבעייה המרכזית הקיימת במודל זה היא תחושת ה''יתגבר'' הקיימת בו על כל צעד ושעל, שבמסגרתה נדרסים רגשותיו של האדם המלאנכולי ומוטחים לפינת ההזדמנויות במחיר מציאה; מאחר ולא כל אדם בנוי להתמודד עם שאננות תרבותית זו, מביטים האירופאים הספקניים על סך כלל תופעה זו בעין צרה, בלשון ההמעטה.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

עולם של חסד [חדש]
מיכאל שרון   יום א', 13/04/2003 שעה 18:12
בתגובה לאלכסנדר מאן
אכן הבנה רגישה. מדובר לא כל כך בפילוס נתיבים וברב שלביות, ובוודאי שלא ברפלקטיביות. לכל היותר מדובר במשהו האנלוגי לעלייה במדרגות (הכוח, ההצלחה, העמידה מול אתגר א' ואחריו ב' והלאה). זאת במובן zv שכל אפיזודה עומדת בפני עצמה. זוהי אכן סכמה מניכאיסטית המומתקת על ידי לחלוחית - אתנחתא רומנטית; רגעים בכפר; שיחה בין 2 חיילים ערב קרב אודות נערותיהם; רכיבת הנער המתבגר על הפוני בשדה בפלש-בק של נעורים וכיוצא בזה.

מעין מעשייה אחר מעשייה אחר מעשייה.
[קישור ישיר לתגובה זו]            

[חזור לדיון]

© כל הזכויות שמורות לאלכסנדר מאן. [Impressum]   [הדפס עמוד זה]   [RSS Feed]   [חזור לעמוד הראשי]