 |
| ההתגברות על הגזירה הקדומה מתוך הניסיון היהודי יוצר רוח הוליווד |
[חדש] |
|
|
|
פורש תמונה חכמה מאד, למעשה את התבנית blueprint של השחרור מעשה ידי האדם, את עצמו הוא מהקללה הקדומה המדבירה. אין כאן עוד צורך במוטיב ערטילאי של חסד טרנצנדנטי.
למעשה ניראה כאן כי ההתמודדות עם הסיטואציה היהודית של החשפות לשרירות והתעמרות, התעמרות המגובה ביחוס תכונות מהותניות ל''יהודי'', ''תכונות'' שאינן למעשה אלא תגובות למצבים בלתי אפשריים - כל אלה יצרו אולי מבלי משים, במעין עורמת התבונה, בפעם הראשונה בתולדות הציויליזציה, את האפשרות לפריצה האמיתית קדימה.
וליצירת העצמה המדעית, הטכנולוגית וגם הצבאית, בצד העושר והשיחרור ממגבלות גבול כלכליות/חברתיות הגדולים ביותר שאי פעם יצרה ההיסטוריה.
וגם את הקונספט של התבונה הצודקת והאפקטיבית, כשאפקטיביות נבדלת כאן מתחבולנות סתם. זאת תוך מוכוונת ליתרונות בגלים גלים לטווחים ארוכים, ולא למחטפים המבוצעים תוך הערמה על אלים וכוחות זועמים, כש''לכל דבר יש מחיר'' ויש להקריב קרבן תמורת ההישג.
מדובר בהישג חסר תקדים של התרבות, כזה שבצד העושר וההתקדמות משכיל ליצור סימולטנית גם את העוצמה הצבאית והאנושית המגינה עליו, בניגוד לדקדנס וההחלשות בעקבות כל התקדמות בהיסטוריה הקדומה.
מדובר כאן למעשה גם ב''ישור'' ההיסטוריה ממעגליות ''התקדמות - שקיעה'' לקראת התקדמות נוסקת רבת נידבכים כשנידבך תומך במישנהו.
עלינו להבין - העולם החדש היה עדיין בתקופה הטרום הוליוודית, כזה שראינו לעיתים בסרטים ישנים אודות עיירות צרפתיות: צרות עין, נברנות, קורטוב רשעות, קירבון. אם תרצו - הרע שברקע הקיום, הרשעות חסרת הפשר, זו שנתנה בסיס לשילטון נסיך העולם הזה הלותרני, הוא לוסיפר.
עדיין - מבנה קשיח למדי, חסר מוביליות בדרגיו העליונים, הוואספים-אליטיסטים ברוח המייפאיר, סנובי ומעקם אף באופן הפוסל ומסלק קבוצות אלטרנטיביות.
היהודי, בעל ניסיון רב ערך, כה רב ערך, מעין ברכה ציויליזציונית עצימה, הנוצק לפסים מטפיזיים.
אך עליו לעקוף את האף הגבוה והאגרוף החוסם.
זאת באמצעות פנייה ישירה להמון, לעם. לשכל הישר העממי, למעשה, לאדם במעורטל מכל דבר נוסף. האדם כפי שנברא בצלם, וכפי שהושחת מצלם זה על ידי אנשי השררה שזרקו לו לחם ושעשועים ושיתקו את תבונתו.
יוצא שהיהודי הרוצה לפנות להמון חייב להפוך עצמו לאוניברסלי, לחרוג מז'רגון והמשגות ספציפיים לקבוצות מסויימות, ליצור סטנדרטיזציה.
לצקת את הנשגב ביותר בסכמה שווה לכל נפש.
שכן היהודי הוא הראשון שיודע שאם יבהם את ההמון במקום לרומם אותו, הוא יהיה הראשון שיזרק על ידי האליטה הסנובית הפרוטסטנטית לפני ההמון המבוהם.
לכן, לראשונה בהיסטוריה מרוממים את ההמון, והיהודי הוא שעושה זאת. אם כך, היהודי חושף את הצלם, זה הכללי ביותר, אך גם הגבוה ביותר, את התיפקודים הגבוהים ביותר בהמון, תוך בטלו למעשה את המושג ''המון''.
היהודי הוא, שבאמצעות האוניברסליזם של הפנייה לצלם מהערך הגבוה ביותר הופך את ההמון לאוסף של אינדיוידואלים. אין לו אגב כל ברירה.
באירופה, עלינו להבין - ההיסטוריה, רוח התבונה, הטבע, ניתפסים כניצבים ומגבים את הדברים. היו כאלה שהאמינו אף שההיסטוריה ורוח הדברים והטבע האמיתייים ניצבים לצידם באופן אוטומטי במצבים נואשים שבנואשים והם שיחלצום.
הדבר הזה מעולם כמעט לא ארע. הגבוה שבמציאות לעולם אינו מוענק אוטומטית ויש להרויחו ביושר ובמאמץ מתמיד.
בעולם הטרום הוליוודי, הישן, המקולל, לכאורה, אתה חייב לקבל גיבוי חיצוני כזה - פעם, חסד שמימי, פעם -רוח ההיסטוריה או הטבע, אחרת אתה בבחינת הברון פון מינכהוזן המנסה להרים עצמו על ידי משיכה בכתפיותיו. וכאמור, אנו זקוקים נואשות לחסד זה שכן החטא הקדמון מחד והרשעות חסרת הפשר לשמה של לוסיפר הלועג להיבריס האנושי - מדבירות אותנו.
אבל לא עוד, היהודי ברח משם כל עוד נפשו בו, מהנברנות, מהפריעה, מצרות העין חסרת הפשר, מהקירבון.
לקראת עולם חדש ואמיץ, כזה המאמין בירושליים החדשה אך נושא איתו את קללת העולם הישן.
היהודי מעצב איפוא את התודעה באמצעות הקולנוע, באופן שהיגדרתיו פעם כפוליפוני. שכן הדרמה מאופיינת במבנים רטוריים, דהיינו קוויים, והקולנוע מאפשר רב רבדיות, וסימולטניות פוליפונית. תוצר כזה פורס רב גוונית ורב קולית אותו ניסיון רב ערך שצבר היהודי וזיקק בכל היבטיו, ויוצר, מתווה, לראשונה בהיסטוריה, את האדם המתגבר על גורלו, ופורץ, פורץ קדימה תוך קדמו את בני מינו עימו, מה שיוצק את חוויית השיחרור שברימום ובהתגברות.
ההתקדמות, זו שאינה חוטאת בהיבריס ולא זקוקה לרצות אלים זועמים. שכן יש גם ההומור, הרוח היהודית, מידה של מינוריות עממית עסיסית לכאורה העוקפת את הרשת הניפרשת, ולא רוח הטרגיות העילאית, זו של הגיבור זקוף הקומה והשגב האץ לגורלו. |
|
[קישור ישיר לתגובה זו]
|
|